החלטה בתיק בש"פ 6393/10

1.        בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת מיוחסות לעורר עבירות של אינוס ומעשה סדום בנסיבות מחמירות, ניסיון למעשה סדום ומעשה מגונה תוך שימוש בכוח לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977. עבירות אלה בוצעו, על פי הנטען, בעובדת זרה שסעדה את אביו הקשיש, שעימו הוא מתגורר (להלן: המתלוננת). בד בבד עם הגשת כתב האישום המתואר, הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בתום הליכי המעצר, שבמסגרתם נקבע כי קיימות ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, הוא שוחרר לחלופת מעצר בכפוף להפקדת ערובה ובתנאים מגבילים. ביני לביני, הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות להשלמת חקירה, שבמסגרתה הוא ביקש כי המשטרה תגבה הודעות משלושה אנשים: המפקח על עבודת המתלוננת; האחראי על המפקח; וכן פקיד הדואר אשר פגש במתלוננת, כך לטענת העורר, ביום שבו התרחש, לכאורה, אירוע האינוס נושא כתב האישום. את בקשתו נימק העורר בכך שהודעותיהם של שלושת אלה עשויות לסייע בהגנתו. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש' אטרש) דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 16.8.10. בהחלטה צוין, כי העורר לא ביקש כי העדים ייחקרו בשלב שבו נערכה החקירה וטרם הגשת כתב האישום, למרות שידע את זהותם. עוד צוין, כי העורר לא העלה נושא זה במסגרת הדיון בבקשת המעצר - חרף טענתו כי יש בכך כדי להשליך על שאלת מעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט הוסיף וקבע, בהתבסס על עמדת המשיבה, כי לעורר פתוחה הדרך לפנות לאותם עדי הגנה פוטנציאליים באופן עצמאי, ואף לזמנם כעדי הגנה במשפטו.

           מכאן הערר שלפניי.

2.        העורר טוען כי מתוך עיון בחומר החקירה הוא למד שהמשטרה פעלה לשם איסוף ראיות מפלילות נגדו, ולא עשתה את הנדרש ממנה על-מנת לחשוף גם ראיות הדרושות להגנתו. בכך, סבור העורר, חטאה המשטרה לתפקידה, שאיננו הרשעת נאשמים אלא חשיפת האמת. העורר סבור, כי יש להכיר בזכותו של חשוד או נאשם לדרוש מהגוף החוקר לבצע פעולות חקירה הדרושות להגנתו; ולעמדתו, גישת המשיבה, שלפיה הוא יכול לפעול להשלמת החקירה בעצמו, אינה מתיישבת עם המציאות הואיל והכלים המתאימים אינם עומדים לרשותו, ומכיוון שהדבר עשוי לעלות כדי ביצוע עבירה של הטרדת עד. גם התרופה המוצעת בדמות זימון העדים הנדרשים להגנתו כעדי הגנה אינה מספקת בעיניו של העורר, הואיל ולטענתו הוא זכאי לקבל את הודעות עדיו עובר להופעתם בבית המשפט, כפי שהודעות עדי התביעה עומדות לרשות באי-כוח התביעה טרם העדתם. לטענת העורר, לביצוע פעולות השלמת החקירה הנדרשות יש השלכה ישירה על המשך מעצרו של חשוד או נאשם, ובמקרה דנן - על תנאי שחרורו של העורר.

3.        בהחלטתי מיום 1.9.10, הוריתי כי העורר יבהיר מכוח איזה סעיף חקיקה הוגש ערר זה. בהודעתו, הסביר העורר כי הערר מוגש מכוח סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), אשר במסגרתו רשאי משוחרר בערובה לערור על החלטת בית המשפט בעניין הנוגע לשחרורו. לטענתו, השלמות החקירה הנדרשות בעניינו - יש בהן כדי להשליך על שאלת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית נגדו, ובהתאמה גם על עילת מעצרו וכן על תנאי שחרורו לחלופה. לכן, לשיטתו, הסעיף האמור מהווה מקור הסמכה להגשת הערר. בתגובתה להודעה זו, טענה המשיבה כי ההוראה האמורה אינה מהווה עוגן חוקי להגשת הערר. להשקפתה, אין כל נגיעה בין הבקשה ובין שאלת שחרורו של העורר בתנאים, ולכן דין הערר להידחות על הסף. בדיון שנערך לפניי, הוסיפה באת כוח המשיבה וטענה, כי קבלת עמדתו של העורר משמעותה הרחבה מלאכותית של הוראת הסעיף לכל החלטת ביניים בהליך פלילי, ועקיפת הכלל המורה כי ערעור על החלטות ביניים ייעשה בתום ההליך, בד בבד עם הערעור על פסק הדין כולו (למעט בקטגוריות שבהן הוקנתה זכות ערעור מפורשת). גם לגופם של דברים, סבורה המשיבה כי דין הערר להידחות. להשקפתה, אופן ניהול החקירה מסור לשיקול דעתן של רשויות החקירה, והעורר לא הצליח להצביע על נימוק קונקרטי, המצדיק התערבות בשיקול דעת זה בכל הנוגע לחקירה שהתנהלה בעניינו.

דיון

4.        בפתח הדברים אדרש לשאלה האם עומדת לעורר זכות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי שבה נדחתה בקשתו לביצוע השלמות חקירה. המקור החוקי שעליו נשענת טענת העורר בדבר קיומה של זכות ערר הוא סעיף 53(א) לחוק המעצרים, שזו לשונו:

"עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית משפט בענין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר, וכן רשאי ערב לערור בענין ערבותו, בפני בית משפט שלערעור, שידון בערר בשופט יחיד; על החלטת בית המשפט המחוזי בערר, רשאים הם לערור בפני בית המשפט העליון, שידון בערר בשופט יחיד. " (ההדגשות הוספו, ע' פ').

           זכות ערר קמה, אם כן, כאשר החלטת בית המשפט הינה בעניין "הנוגע" למעצר או לשחרור (להלן: ענין הנוגע למעצר). באילו נסיבות ניתן לומר כי החלטה פלונית הינה בעניין הנוגע למעצר? שאלה דומה הועלתה בע"פ 9875/05 קאסוטו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.10.05) (להלן: עניין קאסוטו), אך משהדבר לא נדרש לשם הכרעה בבקשה, לא ננטעו מסמרות בעניין זה. בהקשר שונה, עמד השופט (כתוארו אז) א' ברק על פרשנות הביטוי "הנוגע" במסגרת דבר חקיקה אחר, והדברים יפים גם לענייננו:

"ביטוי זה מצביע על זיקה או על קשר [...] אך מהו קשר זה? התיבה "נוגעות" אינה אוצרת בחובה, מכוחה היא, הכוונה לשונית מספקת באשר לאינטנסיביות הנגיעה. אין בה כשלעצמה כדי להדריך בפתרון השאלה, מהי הזיקה החייבת להתקיים [...] הדי בנגיעה רופפת, או שמא צריך נגיעה הדוקה?"

           ובהמשך:

"אכן, הביטוי "נוגעות" הוא כללי, ואין לו תוכן חד-משמעי. הוא בעל "רקמה פתוחה" [...] "הנגיעה" יכולה להיות קלה או חמורה, קרובה או רחוקה, רפויה או ניכרת. באיזו אפשרות מכל אלה נבחר? כולן לגיטימיות מבחינת הלשון [...]" (בג"ץ 47/83 תור אויר (ישראל) בע"מ נ' יו"ר המועצה לפיקוד, פ"ד לט(1) 169, 175 (1985).

5.        מטענות הצדדים עולות שתי פרשנויות אפשרויות לתחולת הסעיף בענייננו. עמדת העורר היא כי קיימת זיקה מספקת בין החלטת בית המשפט המחוזי בדבר פעולות להשלמת חקירה ובין שאלת שחרורו בתנאים, כך שניתן לערור עליה לפי הוראות סעיף החוק האמור. להשקפתו, ניתן להניח כי ביצוע פעולות חקירה בתיק פלילי יכול, במקרים מסוימים, להביא לכדי שינוי בתמונת הראיות בתיק. שינוי מעין זה עשוי בתורו להצדיק, לעתים, עיון מחדש בשאלת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים. עמדת המדינה, לעומת זאת, היא כי כדי להיכנס בגדריו של סעיף 53(א) נדרשת זיקה הדוקה יותר בין אופי ההחלטה ובין שאלת המעצר, מזו שקיימת בענייננו.

6.        אינני רואה לטעת מסמרות בהיקפה המדויק של התיבה "עניין הנוגע למעצר". מוכן אני להניח, לצורך הדיון, כי יש לפרש את התיבה "נגיעה" למעצר בצורה מרחיבה. כך למשל, בענין קאסוטו, חברתי השופטת מ' נאור מוכנה היתה להניח לצורך הדיון - מבלי לקבוע מסמרות - כי החלטה בגדר דיון מעצר שבמהלכו נטען כי אין לסניגור אפשרות מעשית לעיין בכל חומר הראיות עד לדיון בבקשה להארכת מעצר, יכולה להיות נושא לערר "במקרים חריגים". ניתן לראות בכך משום המחשה לפרשנות מרחיבה של התיבה הנדונה, תוך שמירה על הזיקה להליך המעצר. הגם שהחלטת הערכאה הראשונה היא דיונית בעיקרה ואין בה משום הכרעה בשאלת המעצר לגופה, ניתן - במקרה מתאים - לערור עליה, בשל זיקתה העניינית להליך המעצר.

           דא עקא, שהחלטה בהליך, כמו הליך שלפנינו, שבו הדיון בערכאה הראשונה לא עסק בשאלת מעצר ושחרור ושאלה זו אף לא התבררה במסגרתו לגופה, לבטח אינה יכולה להיחשב כ"ענין הנוגע למעצר". הבקשה לבית המשפט המחוזי והדיון בה לא נעשו בגדרם של הליכי המעצר. עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי גם הטענות הועלו בזיקה להגנת הנאשם בגדר ניהול המשפט ולא להליכי המעצר. האזכור היחידי לנושא המעצר הינו במשפט אחד המצוי בתשובת העורר, בסיכומו של הדיון, לטיעונה של המדינה בשאלת סמכות המותב, שמתמצה באמירה כי "לחקירת שלושת העדים הפוטנציאלים יש השלכה על הליך המעצר". לא נראה לי כי משפט זה, על מיקומו ומשקלו בגדר ההליך כולו, הופך את הדיון שלא נסב כאמור על נושא זה, ל"ענין הנוגע למעצר". נוכח מסקנתי זו, דין הערר להדחות על הסף.

7.        מבלי למצות את הדיון בסוגיה, נוכל לומר כי תוצאה זו מתיישבת עם האיזון המונח בבסיס ההסדר החוקי המעגן את זכות הערר המוגבלת ביחס להחלטות ביניים בהליך הפלילי, בין התכלית בדבר שמירה על זכות הנאשם לחירות והגנה על חזקת החפות העומדת לו בטרם הורשע בדין (השוו: דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589 (1995)), ובין השאיפה להביא לסיום יעיל ומהיר של ההליכים הפליליים, לטובת הנאשם ולטובת הציבור בכללותו (השוו: בג"ץ 361/67 גולדנברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(1) 365, 370-369 (1968); בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, סעיף 15 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, 8.10.06); גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער" עיוני משפט ל(1) 71, 122-121 (2006)). תוצאה זו מבטיחה שהעניינים נושאי הערר הם אכן אלה בגינם הוקנתה על ידי המחוקק הראשי זכות הערר. בד בבד נשמר המבנה הבסיסי של ההליך הפלילי, והעיקרון שאין ערעור על החלטות ביניים, מקום שלא הוקנתה זכות לכך. אם לא תאמר כן, ניתן יהיה לטעון במקרים רבים לקשר רעיוני עקיף בין החלטות שונות של בית משפט לשאלת המעצר הגם שזו האחרונה לא עומדת להכרעה באותם מקרים, ומצאנו את עצמנו מסכלים את התכלית בדבר סיום יעיל ומהיר ככל הניתן של המשפט, שקשורה בטבורה גם למניעת הארכת משך השהייה של נאשמים במעצר.

           במאמר מוסגר יוזכר כי ככל שבפי הנאשם טענות העשויות להשפיע על שאלת מעצרו או שחרורו בתנאים, גם בשלב שבו מתנהל ההליך העיקרי, רשאי הוא להגיש בקשה לעיון מחדש בתנאי מעצרו, לפי סעיף 52 לחוק המעצרים. על החלטה זו, למותר לציין, ניתן לערור בזכות לבית משפט שלערעור. 

8.        בנסיבות אלה אין אני נזקק לשאלה בדבר סמכותו של המותב קמא לדון בבקשה להורות למשטרה לבצע פעולות חקירה, שהושארה על ידו בצריך עיון, לאחר שמצא כי לגוף העניין אין עילה להיעתר לבקשה. ברי, כי בנסיבות אלה, אף אין אנו נדרשים לגופם של דברים. אולם בחתימת הדברים, לא למותר לשוב ולחזור על דבריו של השופט (כתוארו אז) א' ברק בפרשת תורג'מן, בהתייחס לתפקידה  של הרשות החוקרת:

"מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו" (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472 (1981)).

           יש לקוות כי רשויות החקירה ינחו עצמם באמת מידה זו גם בפרשה שלפנינו. הדברים יוכלו להיבחן במהלך משפטו של העורר.